מסע האופניים – אם תרצו…

Posted on November 28th, 2012

For English, click here.

פורסם ב-19 לנובמבר,

2012

אז עכשיו אני צריך לנסות למצוא את המילים כדי לתאר את המסעאבל אני לא יודע אם אפשרי כלל לתאר את התחושות שהיו לי ועד כמה המסע הזה היה משמעותי עבורי ועבור סטלה. כאשר רכבתי את הקילומטר האחרון דרך התקהלויות של אנשים המריעים לי וצועקים קדימה סיירת סטלהלקצב תיפוף על תופים – הייתי כל כך בהלם שהתחלתי לבכות.

מצד שני, לשבת על אופניים במשך 13 שעות עלול לגרום לכל אחד להזיל דמעות.

אבל בואו נחזור טיפה אחורה

התחלנו מבית ספר שדה חרמון כמה דקות לאחר חצות ביום חמישי בלילה. הערכנו שאורך המסע הוא 260 קמ ושזה ייקח 13 שעות. אני משתמש בלשון רבים כי אין סיכוי שהייתי מצליח במשימה לבדי.

למזלי יש לי כמה חברים טובים מאוד. גוש, אבי ודוד ס. – המכונים צוות גיבוי סלאמי” – נהגו ברכב שלי עם ציוד האופניים הרזרבי, משקאות וחטיפי אנרגיה עבורי, ומגוון שלם של חטיפים אקזוטיים וחריפים עבורם. לכל אורך המסע הם התמידו לעדכן את כל רשתות המדיה החברתית על מנת שכולם יצטרפו אלינו, ללא קשר למקום מגוריהם. במקביל, דוד ב. – המכונה טרפנויץ – רכב על הקטנוע שלו לידי כאשר הוא לובש את חצאית הנינגה המיוחדת שלו.

בשעות הראשונות רכבתי ברמת הגולן. אף פעם לא ידעתי עד כמה הגולן חשוך והררי. כאשר אתם עוברים את הדרכים האלה בזריזות בתוך רכב בלילה, סביר שלא תשימו לב שבכביש ישנן עליות רבות, בין אם נוסעים צפונה או דרומה. היישובים בגולן יחסית מעטים ומפוזרים, מה שאומר שיש מעט מאוד אור סביבתי. לשמחתי, יכולתי פשוט לעקוב אחרי האורות האדומיים האחוריים של הרכב, בעוד הפנס הקדמי של טרפ מעיר עבורי את הכביש שלפניי.

הגולן יכול להיות יפהפהאבל לא בלילה כאשר אתה רוכב על אופניים. הדבר היחיד המרגש שקרה היה כאשר חיה שעירה חצתה במהירות את הכביש ממש לפניי. לא ברור לי איזו סוג חיה זו היתה, אבל אני מניח שהיא גם לא הבינה איזה סוג חיה אני. וכמובן שכולנו זכרנו לציין זאת כאשר חציתי את הירדן” (כשם הבלוג שלי…)

אבל ההלצה נהייתה נדושה די במהירות.

בדיוק כשהתחלתי לתהות עד כמה המסע הזה באמת מטורף, הגענו לירידה לכנרת. מדובר בכביש ארוך ומפותל מאוד. הוא צונח מאות מטרים תוך כדי התפתלות למטה מרכס ההר. בגלל הפניות הרבות, לא היתה שום אפשרות להניח לבלמים ופשוט ליהנות מהרכיבה. בזמן שרכבתי הלוך ושוב במורד הכביש, כל מה שיכולתי לחשוב היה עד כמה זה היה יכול להיות מסוכן אם זה היה בגשם ואיך שהחלטתנו לדחות בשבוע היתה נבונה.

בתחתית הירידה הרגשתי שהגלגל האחורי התפנצר. למרבה המזל, היתה שם תחנת דלק שהצלחתי להגיע עד אליה כדי שנוכל להחליף את הגלגל תחת תאורה. אז גילינו שכמה מהפנימיות הרזרביות שהבאתי הן פגומות. החלטתי לא לבזבז זמן ופשוט תפסתי גלגל ספייר והמשכתי עם טרפ, כאשר הצוות נשאר מאחור לתקן את הפנצר.

הנסיעה מטבריה לביתשאן היה החלק שהכי אהבתי במסע. את הצד המערבי של הכנרת אני מכיר כבר דרך הרגליים ממרוצי המרתון של טבריה בהם השתתפתי, וזה היה שינוי מרענן לעשות את הדרך המוכרת, הפעם על גלגלים. סוףסוף הרוח היה בגבי ולא היו עליות בכביש, אז יכולתי ממש לטוס. הרגשתי נפלא מהתנועה המהירה, בה חלפנו על פני דגניה, הקיבוץ הראשון בישראל ואז עזבנו את הכנרת עם הפנים דרומה. השעה היתה 03:00 בוקר, כך שהיתה תנועה מעטה בכביש. התקדמנו במהירות, למרות הטיפוס הקטן לתוך ביתשאן.

בנקודה זו הטמפרטורה צנחה וב-05:00 כבר קפאתי מקור. למזלי, הבת של טרפ לומדת במכינה באזור והיא ארגנה קבלת פנים קטנה. אז פנינו מהכביש החשוך ועד מהרה קיבלו את פנינו עם שלט של סיירת סטלה“, חיוכים חמים ותה רותח. בשעה שצוות הגיבוי מתחו רגליים אני לבשתי חולצה ארוכה וכובע בניסיון להילחם בקור. הדקות חלפו להן במהירות והזדרזנו לצלול חזרה לתוך החשכה והקור של לפניהזריחה.

אחרי כמה קילומטרים עברנו מחסום וכאשר הסתכלתי שמאלה, ראיתי את קרני האור הראשונים בשמים. עבורי זה היה חשוב מאוד מכיוון שזה לא רק היה סימן לכך שתיכף יתחמם, אלא שסוףסוף הרגשתי שאני מתקדם. עם עוד קצת אור דוד והקטנוע יוכלו לתפוס קצת מרחק ממני כדי לאפשר לי פשוט לעבוד. האור והחום התקבלו בברכה והיה נראה שאני חולף על פני הנוף המדברי ביעף. כאשר עברנו דרך כפר ערבי הממוקם ליד הכביש נופפתי לשלום לכמה אנשים לצידי הכביש שהיו נראים מופתעים לראות אותי בדיוק כפי שהיה נראה ה(קיפוד?) בגולן.

הבנתי כי שאנחנו קצת מקדימים את לוח הזמנים המתוכנן, אז אחרי כמה שעות נוספות אמרתי לטרפ שיגיד לצוות שאנחנו נעשה עוד עצירה בתחנת הדלק הממוקם כ-40 קמ צפונית לאלמוג. בזמן שדוד הלך לחפש קצת קפה חם, החלפתי חזרה מהחולצה הארוכה לחולצה דקה יותר והוספתי את משקפי השמש ואת קרם ההגנה. מכיוון שדוד רצה להרכיב יומן תמונות של כל היבטי המסע, הוא התעקש לרדוף אחריי עד לשירותים עם המצלמה שלו. (המראות הקשים נחסכים מאלה מכם שאין להם חשבון פייסבוק.)

לאחר מספר דקות הגיע הזמן לעלות שוב על האופניים ולהמשיך הלאה. רציתי מאוד כבר להגיע לאלמוג כי ידעתי שסטלה וחברינו יהיו שם. גם תכננו מראש שתהיה שם הפסקה ארוכה בת שעה. מכיוון שאלמוג ממוקם בערך בקילומטר ה-210 למסע, הרגשתי שזה המקום המתאים לעצירה הארוכה.

כמעט עד לנקודה זו עדיין חשתי בטוב. אבל כאשר פניתי מערבה מכביש הבקעה, הקשיים החלו במהירות. היתה רוח נגדית חזקה והכביש החל לעלות. למרות שאורך הקטע הזה היה 4 קמ בלבד, הוא הכאיב הרבה יותר מאשר ה-40 שקדמו לו. לבסוף התגלגלתי לתוך תחנת המנוחה כאשר אני חש ברע.

סטלה והחברים קיבלו שם את פנינו. הצוות משערי צדקהיו שם. אפילו הרופא של סטלה הגיע כדי להשתתף בחוויה הכיפית.

לצערי, אני בכלל לא הייתי כייפי. כל מה שיכולתי לעשות היה לשתות בקבוק אחר בקבוק של משקה האנרגיה גייטוריידולאלץ את עצמי לאכול כמה חטיפי אנרגיה. הרגליים שלי החלו לרעוד והיתה לי סחרחורת. אבל הגרוע מכל היתה העובדה שהתחלתי לפקפק ביכולת שלי. הטיפוס מאלמוג לירושלים הוא תלול ואכזרי. אורכו 24 קמ, כאשר 5 האחרונים הם קשים במיוחד. כל מה שיכולתי לעשות הוא לשבת בכיסא ולחשוב על מה שעלי עוד לעשות.

אבל זה בדיוק עצם העניין.

אני לא יכול לומר שאני יודע כיצד מרגיש חולה בסרטן, שנאלץ להיאבק לאורך טיפול ועוד טיפול. אבל רציתי להראות לסטלה עד כמה המוח יכול להיות חזק. אני יודע שהיו זמנים שכל הגוף שלה כאב ושהיכולת שלה לזוז קדימה היתה תלויה לגמרי בכוח מוחה. רציתי להגיע לנקודה שבה כבר לא יהיה חשוב כמה התאמנתי מראש, הסיום יהיה תלוי בכח הרצון שלי בלבד, ולא בריאות שלי או ברגליי.

יכולתי לוותר ולהיכנס לרכב בשלב ההוא. האמינו לי – זה בדיוק מה שרציתי לעשות. הדבר היחיד שבא לי לעשות באותם רגעים הוא לנסוע הביתה ולזחול לתוך המיטה.

ואם זה לא היה למען סטלה, כך הייתי עושה. אין בכך שום ספק.

אבל המסר שלי אליה הוא תמיד – אנחנו יכולים לעשות זאת. אנחנו יכולים להתגבר על הכל.אם אני הייתי עוצר ברגע שהעניינים התחילו להיות קשים, איזה מן מסר אני משדר לה?

אנחנו נלחמים בסרטן. אנחנו נלחמים במחלה קשה ותוקפנית, שהטיפולים למיגורו גורמים לכאבים גרועים מאלה הנגרמים מהמחלה עצמה. זה לא הזמן להנחות והקלות. אין לנו את הלוקסוס של לקיחת הדברים בקלות.

כן, המסע היה הרפתקה מטורפת. כן, גייסנו המון כסף שישפיעו באופן רציני. כן, רצינו שלכל חברינו יהיה משהו מרומם שיוכלו להתרכז בו.

אבל כשישבתי באלמוג הגעתי למסקנה אחת.

אני עומד לסיים את המסע המפרך הזה ולא משנה כמה הדרך תהיה קשה.

וסטלה ואני ננצח את הסרטן הזה – לא משנה כמה זה יהיה קשה.

בשני המקרים עלינו לסלק כל מחשבות אודות כישלון.

לפיכך, בדיוק כפי שאני יושב וכותב שורות אלו כאשר אנחנו שוב בחדר הכימותרפיה של שערי צדק“, עליתי שוב על האופניים כדי להתמודד עם ההר האימתני.

בנוסף לטרפ ולצוות הסלאמי“, הצטרפו אלי כעת מספר חברים שרכבו איתי. מייק, שהוא החברותא שלי לאימונים, אפילו רכב איתי כל הדרך עד לנווה דניאל. וזה היה קריטי, כי אני לא חושב שהייתי מצליח לסיים את העליה בלי העזרה שלו בשמירה על הקצב הנכון. במצפה יריחו חבר קיבל את פנינו עם עוגיות. לפני מעלה אדומים חברים נוספים עמדו לצד הכביש עם שלטי סיירת סטלה“. אם לא הייתי כל כך מבועת מהטיפוס שלפניי, יכולתי ליהנות לקשקש איתם.

אבל המשכנו. ומהר מאוד הגענו לנקודה בה העליה הרגישה כמו קיר.

בשעה שהמוח שלי התחיל להימרח, פשוט התמקדתי בגלגל של מייק וטיפסנו להר הצופים. מכאן זה רק היה עניין של תמרון דרך התנועה ברחובות הירושלמיים עד לצומת גילה.

כאשר רכבנו בכביש המנהרות, מכוניות רבות החלו לצפצף. הצוות דאג לספק הגנה מקדימה ומאחור. חלק מהצפצופים היו מתומכים ואחרים מאנשים חסרי סבלנות שפשוט רצו לעקוף אותנו. החלטנו להתייחס לכל הצפצופים כאותות של תמיכה והזדהות – אפילו אלה שהגיעו מכיוונם של אוטובוסים.

כאשר סוףסוף ראינו את הפניה לעליה לנווה דניאל, התחושה היתה מדהימה. הייתי פשוט עוצר לולא ההמונים שהריעו לנו. במעלה ההר לקו הסיום ההמונים התקרבו אלי כל כך שהרגשתי שאני רוכב בטור דה פראנס. אנשים צרחו והחזיקו שלטים ותופפו בתופים. הרבה שאגו סיירת סטלה“.

כולם התחילו לרדוף אחריי לכיוון קו הסיום, אבל אני הצלחתי להגיע לשם כדקה לפני ההמונים. שחררתי את הנעליים מהאופניים והנחתי את ראשי על הכידון, באפיסת כוחות. מייק וטרפ עזרו לי לרדת מהאופניים ושכבתי על הרצפה, מנסה לסדר את הנשימה ולהפנים שעשינו זאת.

הרמתי את ראשי וראיתי את סטלה ולא יכולתי לדבר. רק תפסתי אותה והחזקתי חזק. הילדים שלנו הצטרפו ועמדנו יחד. איזו הרגשה!

אין מילים לתאר את רגשות התודה שאני חש כלפי צוות הסלאמי“, טרפ, ופיקוד העורף שלנו טל ואורי. אין מילים לתאר את רגשות התודה שאני חש כלפי תושבי נווה דניאל, שגרמו לי להרגיש כאילו אני זכיתי במדליית זהב.

אין מילים לתאר את רגשות התודה שאני חש כלפי כל האנשים שהתייצבו לאורך הדרך עם צמידים ושלטים של סיירת סטלה“.

אבל מעבר לכל זה, אין מילים לתאר את רגשות התודה שאני חש כלפי סטלה. היא הגיבורה שלי וההשראה שלי. היית רוכב לירח למענה.

יאללה סטלה, אנחנו כן יכולים לעשות את זה.

 

 

|

Share this article: Tell a Friend

Comments

Comments are closed.